יהודה עמיחי נחשב לאחד המשוררים החשובים שבמשוררי ישראל, כקול ישראלי מובהק, ושירתו נחשבה לפורצת דרך. ואולם, דרכו אל הקונצנזוס לא הייתה וקלה.

השירה ה"נחשבת" של שנות קום המדינה הייתה שירתם של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. הם כתבו בשפה גבוהה ומליצית במיוחד, ושירתם עסקה בתובנות קולקטיביות-נשגבות המרוחקות מחיי היום יום. המשורר היה מורם מעם ומורם מכל אנוש.

על הרקע הזה חבר יהודה עמיחי באמצע שנות החמישים לנתן זך וביחד הקימו את חבורת "לקראת", שקראה תיגר על השירה המנותקת מהעולם, במקומה העלו על נס כתיבה המבוססת על חוויה אישית ואינטימית. הממסד הספרותי והאינטלקטואלי של אותן שנים דחה על הסף את המשוררים החדשים וראה בהם הרס וחורבן של השירה.

אולם תוך מספר שנים זכתה כתיבתו הפיוטית והעדינה של עמיחי להכרה בתור המייצגת והחשובה ביותר של קול ישראלי חדש, הצמא לחוויה אישית ולהרהורים קיומיים ואינו מבטל את היחיד לטובת מכבש קולקטיבי-לאומי.

במהלך 60 השנים שחלפו מאז, הולחנו למעלה ממאה שירים שכתב עמיחי. רבים מהם, כמו "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו "אל מלא רחמים", נכנסו לפנתיאון השירה הישראלי ונלמדים ומוקראים שוב ושוב.

שמו של עמיחי מהלך לפניו גם בזירה הבין-לאומית והוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם. למעלה מ-40 שפות זכו להנות מתרגומים של שירתו. ב-1982 זכה עמיחי בפרס ישראל. הוא נפטר ב-22 בספטמבר 2000, בן 76 היה במותו.